אני ואתה משנים את העולם
היחיד והזולת, היחיד והרבים: הרי זו סוגיה שבני האדם מתמודדים איתה זה אלפי שנים. כבר לפני 2500 שנה ויותר עסקו בה הוגים שונים, בתקופת הפלאים ההיסטורית של צמיחת רעיונות ואידאולוגיות במקומות שונים בעולם העתיק. הפילוסוף היווני אריסטו קבע כי האדם הוא יצור חברתי ובודהה, בהודו שבקצהו האחר של העולם, טרח לעצב תורה שלמה שנועדה להפחית את סבלו של היחיד, ובאותה נשימה קבע כי בני האדם הם כרשת אבני חן, שכל אחת מהן משתקפת בחברותיה וחברותיה משתקפות בה. לאמור, הזיקה שבין בני האדם לא רק שמעשירה את חייהם, אלא שהיא גם חיונית לכך שחייהם יהיו בעלי משמעות עבורם, ועבור זולתם. בני האדם מוצאים משמעות לחייהם ולמעשיהם על ידי ההדהוד שאלה יוצרים אצל זולתם, וללא הדהוד זה הם נידונים לחוסר משמעות ולבדידות עמוקה וקיומית.
תובנה זו רלוונטית גם לפסיכולוגיה ולטיפול הפסיכולוגי הקליני, תחום ידע שלא התקיים בעולם העתיק. אף בו, התפיסה השלטת היא שהפרט נזקק לעדותו ולעזרתו של הזולת, הוא המטפל, כדי להפחית את סבלו ולמצוא משמעות חיובית לחייו. הזיקה בין המטופל למטפל איננה פותרת בהכרח את מצוקות המטופל, אבל היא מאפשרת לקיים בדיקה דינמית שלהן ולהדהד אותן, היא מאפשרת למטפל להיות עד לחוויותיו של המטופל ולמטופל לחוות את נוכחותו של מטפל, ובכך פוחת ולו במשהו משקלן של המצוקות.
במובן זה, המטופל והמטפל משנים את עולמם שלהם במהלך כל רגע ורגע של עבודתם המשותפת בקליניקה. לא בעתיד בלבד ולא רק בקרב נפשו של המטופל, אלא בקרב שתי נפשותיהם, כאן ועכשיו. כאן ועכשיו הם יוצרים שוב ושוב עולם מתחדש, בתקווה שבצד המצוקה ובצד הבלבול שהם שרויים בו בחפשם משמעות לחייו של המטופל, ישררו בחיים אלה גם נחמה והקלה של המצוקה.
כל אלה מתקיימים בתנאי שכל אחד משניהם, במגעו עם הזולת, מתקיים כסובייקט לעצמו, עם נפח ומשמעות משל עצמו, ולא כאובייקט שקוף המשרת צרכים ורצונות של הזולת או של גוף או ארגון חברתי. כוחו של היחד מתקיים רק כאשר לשני הצדדים, לשני בני האדם היחידים, מעמד שווה ערך וכבוד, כי אז האחד תורם לשני ולא רק משרת את השני. אם אין זה כך, הפרט המשמש אובייקט עבור הזולת אינו חש משמעות לחייו ולזיקתו לזולת, ובמובן העמוק הזה גם אינו תורם תרומה של ממש לזולת, גם אם אותו זולת מאמין שנתרם על ידי האחר אשר הופעל על ידו.
ההפריה ההדדית בין שני בני אדם מתקיימת לא רק בדיבור פנים אל פנים והיא יכולה להתממש גם בעקיפין, בדרך של כתיבה. כאשר האדם כותב ביומנו הפרטי, ניצב מול עיניו הקורא המדומיין, שאליו הוא כותב ואליו הוא מתחבר. אותו קורא מדומיין משפיע עליו אנרגיה, השראה ודמיון, ומעשיר את כתיבתו. קורא מדומיין זה יכול להיות לא רק אדם מוכר, אלא גם אדם אנונימי החי במרחקים, ואפילו קורא שעדיין לא נולד, שהכותב מקווה כי עוד שנים קדימה, הוא מי שיגאל את כתיבתו ויפיח בה חיים.
ואולי גם הסוטרות, אותם כתבי בודהה שתלמידיו העלו בהם את דבריו, אף הן נכתבו במחשבה על אותם קוראים מדומיינים, בארצות אחרות ואולי גם בזמנים אחרים, שיזכו ויקראו את דברי בודהה וייטיבו בכך את חייהם.
היחיד והיחד - שניהם נועדו לרקוד את הריקוד הדינמי האינסופי, שבו היחיד נזקק ליחד כדי למצוא את משמעותו, אך נזקק גם לייחודו, שאותו יביא לחיבור עם הזולת. שאם לא כן, לפחות אחד מהשניים יישאר אובייקט ריק וחלול, ובמקום נוכחותם של שניים ייוותר רק אדם אחד, בודד ומחפש משמעות, אך לא מוצא אותה.
היחיד והזולת, היחיד והרבים: הרי זו סוגיה שבני האדם מתמודדים איתה זה אלפי שנים. כבר לפני 2500 שנה ויותר עסקו בה הוגים שונים, בתקופת הפלאים ההיסטורית של צמיחת רעיונות ואידאולוגיות במקומות שונים בעולם העתיק. הפילוסוף היווני אריסטו קבע כי האדם הוא יצור חברתי ובודהה, בהודו שבקצהו האחר של העולם, טרח לעצב תורה שלמה שנועדה להפחית את סבלו של היחיד, ובאותה נשימה קבע כי בני האדם הם כרשת אבני חן, שכל אחת מהן משתקפת בחברותיה וחברותיה משתקפות בה. לאמור, הזיקה שבין בני האדם לא רק שמעשירה את חייהם, אלא שהיא גם חיונית לכך שחייהם יהיו בעלי משמעות עבורם, ועבור זולתם. בני האדם מוצאים משמעות לחייהם ולמעשיהם על ידי ההדהוד שאלה יוצרים אצל זולתם, וללא הדהוד זה הם נידונים לחוסר משמעות ולבדידות עמוקה וקיומית.
תובנה זו רלוונטית גם לפסיכולוגיה ולטיפול הפסיכולוגי הקליני, תחום ידע שלא התקיים בעולם העתיק. אף בו, התפיסה השלטת היא שהפרט נזקק לעדותו ולעזרתו של הזולת, הוא המטפל, כדי להפחית את סבלו ולמצוא משמעות חיובית לחייו. הזיקה בין המטופל למטפל איננה פותרת בהכרח את מצוקות המטופל, אבל היא מאפשרת לקיים בדיקה דינמית שלהן ולהדהד אותן, היא מאפשרת למטפל להיות עד לחוויותיו של המטופל ולמטופל לחוות את נוכחותו של מטפל, ובכך פוחת ולו במשהו משקלן של המצוקות.
במובן זה, המטופל והמטפל משנים את עולמם שלהם במהלך כל רגע ורגע של עבודתם המשותפת בקליניקה. לא בעתיד בלבד ולא רק בקרב נפשו של המטופל, אלא בקרב שתי נפשותיהם, כאן ועכשיו. כאן ועכשיו הם יוצרים שוב ושוב עולם מתחדש, בתקווה שבצד המצוקה ובצד הבלבול שהם שרויים בו בחפשם משמעות לחייו של המטופל, ישררו בחיים אלה גם נחמה והקלה של המצוקה.
כל אלה מתקיימים בתנאי שכל אחד משניהם, במגעו עם הזולת, מתקיים כסובייקט לעצמו, עם נפח ומשמעות משל עצמו, ולא כאובייקט שקוף המשרת צרכים ורצונות של הזולת או של גוף או ארגון חברתי. כוחו של היחד מתקיים רק כאשר לשני הצדדים, לשני בני האדם היחידים, מעמד שווה ערך וכבוד, כי אז האחד תורם לשני ולא רק משרת את השני. אם אין זה כך, הפרט המשמש אובייקט עבור הזולת אינו חש משמעות לחייו ולזיקתו לזולת, ובמובן העמוק הזה גם אינו תורם תרומה של ממש לזולת, גם אם אותו זולת מאמין שנתרם על ידי האחר אשר הופעל על ידו.
ההפריה ההדדית בין שני בני אדם מתקיימת לא רק בדיבור פנים אל פנים והיא יכולה להתממש גם בעקיפין, בדרך של כתיבה. כאשר האדם כותב ביומנו הפרטי, ניצב מול עיניו הקורא המדומיין, שאליו הוא כותב ואליו הוא מתחבר. אותו קורא מדומיין משפיע עליו אנרגיה, השראה ודמיון, ומעשיר את כתיבתו. קורא מדומיין זה יכול להיות לא רק אדם מוכר, אלא גם אדם אנונימי החי במרחקים, ואפילו קורא שעדיין לא נולד, שהכותב מקווה כי עוד שנים קדימה, הוא מי שיגאל את כתיבתו ויפיח בה חיים.
ואולי גם הסוטרות, אותם כתבי בודהה שתלמידיו העלו בהם את דבריו, אף הן נכתבו במחשבה על אותם קוראים מדומיינים, בארצות אחרות ואולי גם בזמנים אחרים, שיזכו ויקראו את דברי בודהה וייטיבו בכך את חייהם.
היחיד והיחד - שניהם נועדו לרקוד את הריקוד הדינמי האינסופי, שבו היחיד נזקק ליחד כדי למצוא את משמעותו, אך נזקק גם לייחודו, שאותו יביא לחיבור עם הזולת. שאם לא כן, לפחות אחד מהשניים יישאר אובייקט ריק וחלול, ובמקום נוכחותם של שניים ייוותר רק אדם אחד, בודד ומחפש משמעות, אך לא מוצא אותה.
תמיר דובי עורך וכותב ביוגרפיות וסיפורי חיים.
